דלג לתוכן המרכזי
צור קשר

למה אין עורכות דין בצמרת?

הנהלות משרדי עו"ד בארה"ב אינן מפלות נשים לרעה, ובתי הספר למשפטים פולטים מדי שנה מספר דומה של נשים וגברים. אז מדוע מהוות הנשים רק 17% מהשותפים במשרדים הגדולים?

19:29 |  21.4.2006   ניו יורק טיימס
מאת טימותי ל. אובריאן

במעלה גורד שחקים במנהטן, אזור הקבלה של משרד עורכי הדין פרוסקאוור רוז מצויד בכל הקישוטים הגבריים שמסמלים סמכות ועוצמה במשרד שכזה בעיר גדולה - אמנות מודרנית, ריהוט חדשני, רצפות שיש לבנות, תקרות גבוהות ונוף מהמם. את הפסקול שברקע מספקים עורכי דין מוכשרים ושאפתנים המברכים לשלום את לקוחותיהם.

בטינה ב. פלוואן, מומחית בת 60 לתעסוקה וחקיקה תעסוקתית, בילתה יותר משלושה עשורים בפרוסקאוור. היא ניווטה בין המערבולות המקצועיות ומטחי האש האינטלקטואליים שמאפיינים את העבודה במשרד עורכי דין - עד שקיבלה את הפרס הרווחי ביותר בעולם המשפטי - שותפות. משרדה הפינתי מספק הוכחות לעבודה הקשה שהביאה אותה לשם: ערימות של מסמכים משפטיים מיתמרות על שולחנה ועל הרצפה, ושורות של קלסרים שחורים ותיקי אקורדיון חומים תופסות כל מקום פנוי.

פלוואן מספרת כי החליטה שהיא רוצה להיות שותפה זמן קצר אחרי שהגיעה לחברה. "יש לי דחף חזק, ואני תחרותית ואנרגטית", היא אומרת. "ידעתי שכשותפה אקבל את ההכרה בכישרונותי וכישורי".

והיא זכתה בהכרה: מלבד משכורת נאה והטבות רבות שהיא מקבלת בתמורה לשעות הארוכות להחריד שהיא מבלה בעבודה, היא נבחרה בכל אחת מ-13 השנים האחרונות כ"אחת מעורכי הדין הטובים ביותר באמריקה". פלוואן היא גם נשיאת לשכת עורכי הדין של העיר ניו יורק - האשה השנייה שמחזיקה בתפקיד זה מאז שהארגון נוסד ב-1870. יש לה משרה שגורמת לה אושר ומעניקה לה סיפוק. היא עורכת דין עטורת הישגים. היא עשתה זאת. וחוץ מזה, היא יוצאת דופן.

על אף שבשנים האחרונות לומדים בבתי הספר למשפטים בארה"ב מספרים שווים כמעט של נשים וגברים, ועל אף שעורכי דין חדשים שמצטרפים למשרדים משקפים את היחס הזה, משהו מוזר קורה לרוב הנשים לאחר שהן מתחילות לטפס בסולם התפקידים. הן נעלמות.

ב-2005 רק 17% מהשותפים במשרדי עורכי הדין הגדולים בארה"ב היו נשים - כך עולה מנתונים שפירסם האיגוד הלאומי להשמה במשפטים (NALP). המצב השתפר רק במעט מאז 95', אז 13% מהשותפים היו נשים.

ילדים ואפליה אינם הגורם למחסור בנשים

אפילו נשים שהגיעו לפסגת המקצוע אומרות כי הנתונים מוכיחים שנשים צריכות להתמודד עם מכשולים ייחודיים, שלעתים אי אפשר לעבור אותם. "מה הורס את המוטיווציה שלהן להמשיך לעבוד במשפטים?" שואלת פלוואן.

על אף שנשים עוזבות לעתים תפקידים בכירים כדי לבלות יותר עם המשפחה, מחקרים מקיפים שנערכו באחרונה גילו כי עורכות דין חשות לפעמים שהבחירה הזו נכפית עליהן. רבות מהמשתתפות במחקר טענו כי היו מעדיפות לשמור על הקריירה שלהן ובמקביל להקדיש זמן למשפחה אם היתה להן משרה שהמבנה שלה היה מאפשר להן לעשות זאת. אנליסטים מסוימים ונשים רבות בתחום המשפטים אומרים כי ילדים הם אינם הסיבה העיקרית לנטישת הקריירה. לדבריהם, רוב הנשים עוזבות לקריירה אחרת או לתחומים אחרים של עיסוק במשפטים.

"המשרדים רוצים שהנשים יישארו, הגברים במשרדים רוצים שהן יישארו, והנשים רוצות להישאר. אז איפה הן?" שואלת קארן מ. לוקווד, שותפה במשרד האורי בוואשינגטון. "משרדי עורכי דין אינם מפלים כשמדובר בקידום ושימור עובדים. הבעיה שם היא הטייה ולא אפליה".

עורכי דין ותיקים אומרים כי קידום הקריירה המשפטית של נשים אינו רק עניין של רצון טוב או מודעות גבוהה, אלא פשוט אסטרטגיה עסקית מנצחת. "אם אתם רוצים לנהל עסק מצליח אתם זקוקים לאנשים מצוינים ומוכשרים, בלי קשר לצבע עור, מגדר או מה שזה לא יהיה. לא אכפת לי לגייס יצורים ממאדים אם זה יעזור לעסקים", אומר מייקל בון, מייסד שותף בהיינס אנד בון בדאלאס. "אפילו המשרדים הגדולים ביותר יהיו בסכנה אם הם לא ינהגו כך".

סופרסטאר ממין זכר זוכה לטיפוח

כשפלוואן סיימה בהצטיינות את לימודי המשפטים באוניברסיטת בוסטון ב-70', רק 9% מבוגרי המשפטים בארה"ב היו נשים. שיעור זה עלה לאיטו מאז 1960, והחל לזנק באמצע שנות ה-70. נשים החלו לחדור למקצוע למרות שהוא עדיין היה נגוע באפליה.

בעלה של פלוואן, קנת א. פלוואן, היה עורך דין צבאי, ולאחר שהיא סיימה את לימודיה, השניים עברו לסיאטל, שם קנת היה מוצב. פלוואן התקבלה לעבודה במשרד עורכי דין בסיאטל, והיתה האישה הראשונה שעבדה שם. ב-74' הם עברו לניו יורק ופלוואן פנתה לפרוסקאוור, מכיוון שהיה זה המשרד היחיד עם שותפה אשה. לדבריה, השותפים הגברים היו בעבורה מורים רוחניים: "קיבלתי הזדמנות להיות עורכת דין מובילה ולהוכיח את עצמי מקצועית בשלב מוקדם".

פרוסקאוור מינתה אותה לשותפה ב-80', בתקופה מיזוגים שהפכו את משרדי עורכי הדין לגדולים יותר, גלובליים יותר, וממוקדים יותר במספר שעות חיוב ללקוח.

נשים שנכנסו לסביבה זו גילו שגברים נהנים מכמה יתרונות בולטים, בעיקר בשל העובדה שהם היוו את הרוב במשדים. על אף שפלוואן נהנתה מהדרכה גברית צמודה, רוב הנשים העובדות בתחום אינן נהנות מיתרון זה, אומרים אנליסטים ועורכות דין. לנשים גם יש גישה מוגבלת יותר לרשת החברתית ולהזדמנויות עסקיות, המתפתחות בסביבה שרובה גברית - כמו מגרשי גולף, משחקי פוטבול או הזמנה למשקה עם הבוס אחרי העבודה.

"נשים לא זוכות להדרכה נאותה, ואולם גם את הגברים לא מדריכים כמו שצריך בחלק מהמשרדים", אומרת מרדית' מור, מנהלת בלשכת עורכי הדין של ניו יורק. "עם זאת, אני חושבת שהנטייה לזהות כוכבים עתידיים ולהעניק להם הדרכה לא פורמלית, גבוהה יותר כאשר מדובר בגברים ולא בנשים".

ישנם גם תחומים אפורים: האם הבוס מעדיף שלא להזמין את העובדת למשקה כדי להימנע מרכילות על רומן או מתביעה על הטרדה מינית? האם עורכות דין צעירות מעדיפות שלא לפנות במסדרון לשותפים גברים כדי לא להיראות פלרטטניות?

לורן סטילר ריקלין, 52, שותפה במשרד באודיטץ' אנד דיואי, מפרטת את המשוכות העומדות בפני עורכות דין בספרה "סוף המצור: הסרת מחסומים בפני הצלחת נשים במשפטים" ( :the Law" Removing Barriers to Women's Success in "Ending the Gauntlet). ריקלין כותבת כי משרדי עורכי דין צריכים להתארגן מחדש אם ברצונם לטפח עובדות ולהופכן לשותפות. לטענתה, המחסומים צריכים להיבחן, בין אם מדובר בהדרכה לקויה, חוסר בהזדמנויות ליצירת קשרים, מתן משימות לא איכותיות או שליטה גברית שרירותית בוועדות ניהול חשובות.

האם הבוס מעדיף שלא להזמין את העובדת למשקה כדי להימנע מרכילות על רומן או מתביעה על הטרדה מינית? האם עורכות דין צעירות מעדיפות שלא לפנות במסדרון לשותפים גברים כדי לא להיראות פלרטטניות?

"במשרדי עורכי דין אוהבים לדבר על כך שהם מתנהלים כמו עסק ובודקים את השורה התחתונה, ואולם למעשה המשרדים האלה פועלים לפי מודל מוסדי בן 200 שנה", אומרת ריקלין. "רוב הפירמות מנהלות את כוח האדם בצורה איומה מבחינת הכשרה ותקשורת".

כמו נשים רבות שהיא ריאיינה לספרה, גם ריקלין חוותה על בשרה את הבדידות שעשויה לחוש אשה שהחליטה להיות השותפה היחידה במשרד עורכי דין. על אף שלבסוף הקימה משרד משגשג, המתמחה במשפט סביבתי ומטפח נשים, היא עדיין זוכרת כיצד בימיה הראשונים במקצוע היא הרגישה לא שייכת.

כאמור, נשים רבות חוו תחושות דומות. ג'ניפר בלושטיין, ראש פיתוח מקצועי בבייקר אנד מקנזי, חברת עורכי הדין הגדולה בארה"ב, נהנית מתפקידה. ואולם בלושטיין בת ה-35, שסיימה בהצטיינות את התואר באוניברסיטת נורת'ווסטרן, אומרת כי בשני המקומות הקודמים שבהם עבדה היא הרגישה שלא מעריכים אותה ואף קיבלה יחס של גורם זר ובלתי רצוי.

"מנשים נדרש יותר, ואם הן לא מתנהגות באגרסיוויות כמו גברים, הן נחשבות בלתי ראויות להיות שותפות", היא אומרת. "נשים מקבלות פחות תשומת לב מגברים. חלק מזה נובע מהתביעות הרבות על הטרדה מינית שהוגשו בשנות ה-90, ואולם הסיבה העיקרית היא שאנחנו לא נראות כמו גברים".

חומת האמהות

חלק מהמשרדים כבר גילו את היתרונות שבקידום נשים במסלול השותפות. בנוסף להיותה שותפה בהאורי, לוקווד היא גם נשיאת לשכת עורכות הדין בוואשינגטון הבירה, אשר מנסה למצוא פתרונות לבעיית הקידום של נשים במקצועות המשפטיים. הלשכה פועלת בשיתוף פעולה עם אוניברסיטת ג'ורג'טאון. כמה ממשרדי עורכי הדין הגדולים ביותר בארה"ב תומכים ביוזמה, בהם לייתאם אנד ווטקינס, קירקלנד אנד אליס וקובינגטון אנד ברלינג.

לוקווד, שנהנית מתמיכתו של השותף המנהל בהאורי, רוברט פ. רויאק, חוקרת לא רק את "תקרת הזכוכית" שבה נתקלות נשים במשרדי עורכי דין, אלא גם את האופן שבו משפיעה עליהן "חומת האמהות". לדבריה, את החומה הזו יוצרים שותפים גברים שמניחים כי נשים שחוזרות לעבודה לאחר שילדו כבר אינן מוכנות לעבוד קשה כמו בעבר ואף הופכות פחות מוכשרות.

כחלק מפעילותה בודקת הקבוצה שלוקווד עומדת בראשה את קידום הנשים בענף ראיית החשבון. בענף זה, שבו מועסקות נשים רבות, נסגרו בשנים האחרונות פערי השותפות בין גברים לנשים באופן מהיר בהרבה מאשר בתחום עריכת הדין.

דלויט אנד טוש היא בין החברות החדשניות ביותר במובן זה. היא קידמה נשים ושמרה עליהן בעזרת זמני עבודה גמישים, תוכניות פיתוח מנהיגות ותכנון קריירה, והדרכה שקופה ומסורה. כל אלה חוזקו בתמיכה פנימית עזה ובדגש על השורה התחתונה שמניבה מדיניות זו. לדלויט יש גם מדיניות שבתונים נדיבה ונהלים המסייעים לנשים לחזור לעבודה לאחר שהן עוזבות כדי לגדל ילדים.

"גיבשנו את המדיניות הזאת לאחר שהבנו עד כמה גבוהה העלות של תחלופת העובדות", אומרת ונדי סי. שמידט, שותפה בדלויט בניו יורק. "בנוסף, רוב בוגרי ראיית חשבון הם נשים. אני חושבת שחלק מהנשים בוחרות להקדיש עצמן רק למשפחה או רק לקריירה כי הן חושבות שאי אפשר לעשות את שני הדברים במקביל. לדעתי אפשר לשלב בין השניים".

ג'יין דירנזו פיגוט, לשעבר עורכת דין בווינסטון אנד סטרון, מנהלת עתה את חברת הייעוץ R3 שמייעצת למשרדי עורכי דין בנוגע לגיוון כוח אדם. לדבריה, "נשים אינן אומרות 'אני רוצה את הקידום הזה' או 'אני רוצה את הבונוס הזה'. הן מקדמות את עצמן באופן אחר. ואולם נשים צריכות ללמוד לחוש בנוח עם המלים 'אני רוצה' ולדעת לומר אותן בצורה אפקטיווית".

"חלק מהנשים בוחרות להקדיש עצמן רק למשפחה או רק לקריירה כי הן חושבות שאי אפשר לעשות את שני הדברים במקביל. לדעתי אפשר לשלב בין השניים"

פלוואן אומרת שמעולם לא התביישה לומר "אני רוצה". בנוסף, היא ובעלה - שותף במשרד סקאדן-ארפס-סלייט-מיגר אנד פלום - מתכננים ומנהלים את חיי המשפחה ביחד, כולל גידול שני בנים. השניים עמדו במטלה באמצעות קיצוץ מחויבויותיהם החברתיות, חלוקת נטל העבודות הביתיות ותורנות ארוחות ערב. "הנוכחות שלנו בבית וסדר יום קבוע היו חשובים", אומרת פלוואן. ההכנסה שלהם איפשרה להם לגייס עובדי משק בית, ומשפחותיהם, שגרו סמוך, סייעו לטפל בילדים.

רוב עורכי הדין סבורים כי היעדר הכשרה והזדמנויות ליצירת קשרים או מחויבות למשפחה אינם עוצרים נשים בדרכן לקידום - כך עולה ממחקר שערכה קבוצת קטליסט, החוקרת את מצב הנשים במקצועות שונים. לפי קטליסט, הטיה זו עמוקה יותר בעולם המשפטי מאשר בענפים אחרים. פלוואן מסכימה עם המחקר: "כל עוד המשרדים נשלטים על ידי גברים, הסבירות לכך שייערכו בהם שינויים שיאפשרו לאזן יותר טוב את חיי העבודה והמשפחה היא קטנה. הבעיה היא לא שגברים אינם פתוחים לנושאים אלה, אלא שהם אינם מודעים להם".

חיוב לפי שעות מעורר ייאוש בקרב העובדים

אחת הבעיות המשמעותיות ביותר היא שיטת חיוב הלקוחות לפי שעות. חיוב לפי שעות מאלץ עורכי דין לעבוד עם שעון עצר, כך שניתן יהיה למדוד את תפוקתם מדי דקה - ולהגיש בהתאם את החשבון ללקוחות. בשני העשורים האחרונים, ככל שהמשרדים שמו דגש רב יותר על השורה התחתונה, שיעור אי שביעות הרצון והייאוש בקרב עורכי הדין

רבים מהם סבורים כי לוחות הזמנים ושיטת העבודה מרפים את ידיהם.

בון מדאלאס אומר כי במשרד שלו, שבו עובדים 425 עורכי דין, יש 38 שותפות - כ-25% מכלל השותפים בחברה. הוא מתכנן להגדיל את השיעור הזה, ואומר כי אחד הדברים שמושכים עורכי דין מגוונים אל החברה הוא שיטת השכר. עורכי הדין בהיינס אנד בון מקבלים תגמול על עבודת צוות ולא על הישגים אינדיווידואליים. התגמול הכספי מבוסס גם פרמטרים אחרים, כמו מנהיגות ופעילות פיתוח עסקי. שעות חיוב לקוחות הן רק מרכיב אחד בשכר.

גם מחקר שנערך באוניברסיטת קליפורניה הצביע על שיטת החיוב לפי שעות כבעייתית. עורכי דין ותיקים מודים כי שיטה זו פוגעת יותר בנשים בגלל שהחברה מצפה מהן לנהל את משק הבית ולגדל את הילדים.

"אנחנו מאוד גמישים בחופשות ולוחות זמנים, ולמרות זאת אנחנו עדיין מאבדים נשים", אומרת אדית ר. מתאי, שהקימה ב-87' עם בעלה את חברת עורכי הדין רובי אנד מתאי, הפועלת בלוס אנג'לס. "הלחצים על הנשים מצד בני זוגן, משפחתן, עמיתיהן ובתי הספר הוא עצום. הפתרון האמיתי הוא הערכה מחדש של התפקיד שנשים ממלאות במשפחה". מתאי, שהיתה בעבר נשיאת לשכת עורכי הדין במחוז לוס אנג'לס, מוסיפה כי "הדבר שאנו זקוקים לו יותר מכל הוא תחושה של אחריות משותפת על משק הבית ועל הטיפול בילדים".

לדברי מתאי, תנאי ההעסקה של נשים השתפרו מאוד ב-30 השנים האחרונות, ואולם יש עוד דרך ארוכה לעבור. "החלום שלי הוא שיותר נשים יישארו בתחום עד שיגיעו לחלק המהנה, ולבי נשבר כשאני רואה אותן מוותרות על החלום", היא אומרת.

"הלחצים על הנשים מצד בני זוגן, משפחתן, עמיתיהן ובתי הספר הוא עצום. הפתרון האמיתי הוא הערכה מחדש של התפקיד שנשים ממלאות במשפחה"

מחקר שערכה לשכת עורכי הדין של ניו יורק גילה כי נשים המוותרות זמנית על חלומות מקצועיים כדי לגדל ילדים או להשיג יעדים אישיים אחרים מתקשות מאוד למצוא את דרכן בחזרה לעולם המשפטי ולעתים אף לא מצליחות כלל.

פלוואן מודעת היטב לאתגרים שיש בשותפות. "העבודה המשפטית והציבורית שלי ממלאת אותי בסיפוק, ולעולם לא הייתי מוותרת עליה. אבל אל תשלו את עצמכם - לפעמים היא מאוד מאוד מעייפת, ומאוד תובענית", היא אומרת. "אני מאמינה בכל לבי כי עורכי דין ממלאים תפקיד חשוב בחברה, וכשנשים מחליטות לעזוב את המקצוע הזה - התחום מפסיד".